החלטה בתיק ע"ע 61496-05-13

השופט אילן איטח

1.   בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (סגנית נשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור מר יגאל כוחלאני ומר חיים רזניק; ס"ע 47603-10-10) נדונה תביעתו של המשיב כנגד המבקשת לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

2.   ביום 24.4.13 נתן בית הדין האזורי החלטה שכותרתה "פסק דין". במסגרת החלטה זו הכריע בית הדין האזורי בשאלות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים וחייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 80,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק דין ועד לתשלום בפועל וכן הוצאות שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח. בנוסף, קבע בית הדין כי המשיב זכאי לתשלום פיצויי פיטורים עבור הרכיבים הבאים: שכר עידוד 25% ו- 5% וכן תוספת 1/4%. בעניין רכיב זה הורה בית הדין לצדדים לערוך תחשיב מפורט של סכום פיצויי הפיטורים, בניכוי סכומים שהופרשו לפנסיה במהלך תקופת העובדה (להלן - ההחלטה הראשונה).

3.   ביום 30.5.13, וטרם מתן החלטה סופית הקוצבת את סכום פיצויי פיטורים, הגישה המבקשת ערעור על ההחלטה הראשונה לבית דין זה, ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה.

4.   ביום 7.8.13 נתן בית הדין האזורי החלטה שכותרתה "החלטה" (להלן - ההחלטה השניה). בהחלטה השניה הכריע בית הדין האזורי בנוגע לתחשיב השלמת פיצויי הפיטורים. לעניין זה אימץ בית הדין האזורי את תחשיב המבקשת וקבע כי בגין רכיב זה עליה לשלם למשיב סך של 31,312 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.08 ועד לתשלום בפועל. כמו כן הכריע בית הדין האזורי בבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה. לענין זה הורה בית הדין האזורי על עיכוב תשלום סך של 60,000 ש"ח מתוך 80,000 ש"ח שנפסקו בגין פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים.

5.   ביום 26.8.13 הגישה המבקשת לבית דין זה "בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה השניה ולחלופין בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין". במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי אגב הכנת הבקשה התברר לה כי לאור תיקון תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1985 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), אשר נכנס לתוקפו ביום 12.4.13, היה עליה להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע, יחד עם הודעת הערעור, ישירות לבית דין זה, ולא לבית הדין האזורי. לטענתה, במועד הגשת הערעור לא היתה ערה לתיקון האמור ועל כן הגישה את הבקשה לבית הדין האזורי. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, משניתנה כבר החלטה על ידי בית הדין האזורי, יש מקום להיעתר לבקשתה וליתן לה רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי, לקבל את הערעור ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין במלואו.

6.   טרם אתייחס לגופו של עניין ולטענות הצדדים בבקשה, ראוי להעיר כמה הערות הנוגעות לסדרי הדיון. הלכה ידועה היא כי סיווג החלטה כפסק דין או החלטה אחרת, אינו נגזר מכותרת ההחלטה, אלא מתוכנה . עוד נפסק, כי החלטה תיחשב לפסק דין מקום בו סיים בית המשפט סופית את הדיון בעילה אחת או בסעד אחד מבין העילות או הסעדים הנתבעים . במקרה שלפניי, הכריע בית הדין האזורי בהחלטה הראשונה בעניין תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ובעניין הוצאות משפט, בעוד שלגבי הפרש פיצויי פיטורים הורה על הצדדים לערוך תחשיבים. לפיכך, החלטה זו מהווה למעשה "פסק דין" בכל הנוגע לחיוב בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים והוצאות משפט, והערעור עליו בזכות. לעומת זאת, מדובר ב"החלטה אחרת" בכל הנוגע להפרשי פיצויי פיטורים, שערעור עליה טעון רשות. מכאן שתי הערות: הראשונה , שהודעת הערעור בגין רכיב פיצויי פיטורים בהחלטה הראשונה הוגשה טרם זמנה ; השניה היא כי לא היה מקום להגיש לבית הדין האזורי את הבקשה לעיכוב ביצוע, זאת לאור נוסחה המתוקן של תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי.משעה שביום 30.5.13 הוגש ערעור על פסק הדין לבית דין זה, הדרך הנכונה היתה להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע ישירות לבית דין זה, ולא לבית הדין האזורי, אשר לא היה מוסמך לדון בה.

משהלכה המבקשת בנתיב שגוי בכל הנוגע לעיכוב הביצוע, נוצר יצור הכלאיים שבעטיו הוגשה הבקשה שבפני: בקשת רשות ערעור ולחלופין בקשה לעיכוב ביצוע. נוכח התיקון בתקנות, אין מנוס מלהכניס את ההליך לנתיב הנכון ולדון בבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע כאילו הוגשה לבית דין זה, במסגרת הערעור שהגישה, כמתחייב מהוראות התקנות לאחר התיקון.

הבקשה וטענות הצדדים:

7.  לגופם של דברים, טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות רבות בקביעות העובדתיות ובמסקנות המשפטיות. בקשר לכך טוענת המבקשת, בין היתר, כי פרמיה אינה מהווה חלק מן השכר הקובע לפיצויי פיטורים, הן על פי ההסכם הקיבוצי המפעלי וההסכם הקיבוצי להנהגת פנסיה מקיפה בתעשייה, והן על פי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין קביעת השכר הקובע לפיצויי פיטורים. עוד טוענת המבקשת כי בתפקידים שמילא המשיב לא ניתן היה לשלם שכר עידוד ופרמיה, ועל כן תוספות אלה שולמו באופן גלובלי. לטענתה, מקור הפרמיה הוא בשכר עידוד ולכן גם אם שולמה באופן קבוע, אין להכלילה במסגרת השכר הקובע. עוד נטען כי התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה בשלמותה. בקשר לכך נטען כי בית הדין התעלם מטענתו של המשיב לפיה פרש לפנסיית נכות מוקדמת החל מחודש נובמבר 2007 ועל כן יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו שנים רבות לפני הגשת התביעה. כן נטען כי קביעת בית הדין לפיה המבקשת התנתה את מסירת כתבי השחרור בחתימה על כתב ויתור, עומדת בסתירה הן לתצהירים שהוגשו בתיק והן להודאת המשיב עצמו. כן נטען כי נפלו שגיאות מהותיות בקביעות בית הדין בעניין התנהלותה של המבקשת.

8.   באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי קיים חשש שאם יבוצע פסק הדין באופן מידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, המשיב לא יוכל להחזיר את הסכום הפסוק בהיותו פנסיונר, בעל נכות בשיעור של 100%, כאשר מקור פרנסתו היחיד הינו קצבת הנכות בסך 7,000 ש"ח לחודש, כפי שהדבר עולה מתגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית הדין האזורי. עוד נטען כי המשיב מקבל מקרן הפנסיה, מדי חודש, תשלומים בשיעור המקסימאלי של 70% ועל כן לא ייגרם לו כל נזק אם יידחה מועד תשלום הסכום הפסוק עד להכרעה בערעור. מנגד, אין כל חשש שהמבקשת תימנע מתשלום החיוב הכספי שיוטל עליה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, הנזק שעלול להיגרם לה מביצוע פסק הדין עולה על הנזק שיגרם למשיב אם יעוכב ביצועו.

9.   המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול בהתאם לכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, קל וחומר כאשר מדובר בחיוב כספי. לחילופין, מבוקש להורות על הפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין.

       לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס כראוי ואין כל הצדקה להתערב בו. לטענתו, קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי אינן מותירות כל סיכוי לערעור, במיוחד לאור הסכמת הצדדים אליה הגיעו במהלך הדיון בבית הדין האזורי, לפיה אין כל מחלוקת עובדתית ביניהם. עוד נטען כי מרבית טענותיה של המבקשת בבקשה לא נטענו בהליך בבית הדין האזורי ואין מקום להעלותן כעת. עוד מציין המשיב כי ההחלטה הראשונה היתה פסק דין חלקי ועל כן החיוב הכספי שעיכובו ביקש המשיב במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש לבית הדין האזורי, היה בגין פיצויי הלנה בלבד. לטענתו, בעת הגשת הערעור לא ניתן פסק הדין ביחס להפרשי פיצויי פיטורים ועל כן לא ניתן לערער על פסק הדין שטרם בא לעולם, קל וחומר לעתור לעיכוב ביצוע הפרש פיצויי פיטורים. 

אשר למאזן הנוחות נטען כי המבקשת לא הביאה כל ראיה המעידה על מצבו הכלכלי של המשיב. בתוך כך מציין המשיב כי הינו בעל יכולת כספית, שכן ברשותו נכסים וחסכונות שיש בהם כדי להבטיח את פרעון הסכום הפסוק, דבר שמשמיט את חששה של המבקשת שלא תוכל להשיב את הכספים שנפסקו לזכותו אם יתקבל הערעור.

10. בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה ומדגישה כי אמנם בהחלטה הראשונה לא נקבע גובה הסכום שישולם למשיב בגין הפרשי פיצויי פיטורים, אולם נקבע כי יש להביא בחשבון לתשלום רכיב זה את רכיבי שכר עידוד 25% ו- 5% וכן תוספת 1/4%. לטענתה, במסגרת ההחלטה הראשונה פסק בית הדין האזורי את חובתה העקרונית לשלם הפרשי פיצויי פיטורים, ובהחלטה השניה רק השלים את פסק דינו לגבי גובה הסכום שעליה לשלם בגין רכיב זה. לטענתה, גם הבקשה שהוגשה לבית הדין האזורי לעיכוב ביצוע התייחסה לחובתה לשלם השלמת פיצויי פיטורים. 

הכרעה:

11. נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור .

12. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, אני סבור כי בהתחשב בסיכויי הערעור ובמאזן הנוחות יש להיעתר לבקשה באופן חלקי בלבד. ואלה טעמיי בתמצית:

א.                           תחילה יאמר כי ההליך בבית הדין האזורי התנהל ללא שמיעת ראיות ואף ללא הגשת תצהירים בראשיתו. לפיכך, מתעורר בסכסוך זה קושי בכל הנוגע לממצאים העובדתיים ;